אומץ זאת תכונה טובה למועמד, ובלעדיה קשה להצליח. נכון, אף אחד, אף אחד, לא רואה עצמו כמי ש"אינו אמיץ", והפחדנים תמיד מוצאים הסבר אסטרטגי טוב לפחדנותם. אלא שבכל זאת, בדרך כלל פוליטיקאים, במיוחד המתחילים שבהם, מחפשים ללכת "על בטוח": להתרחק ממחלוקות ומאמירות קיצוניות, להישמר מסיכונים, להימנע מסכסוכים וחילופי אש, להתרחק מהצהרות חד משמעיות, מרעיונות שמחוץ לקופסא, או מצעדים לא מקובלים שיוגדרו כשנויים במחלוקת, ובמילים אחרות: לא לעשות שום דבר שיכול להבליט את מועמדותם, ולקדם אותם בדרך אפקטיבית. ו

אך כל אוהד כדורגל יודע שע"י הנעת כדור לרוחב – לא ניתן להבקיע גול, וגם אותם פוליטיקאים יגלו, כנראה באיחור, שהמשחק לרוחב ששמר אותם הרחק מאזורי הסכנה, נע בד"כ סביב נקודת ההתחלה שממנה קשה להתרומם. למעשה, כמעט בכל פעם ששמעתי מועמד שאומר "אני לא רוצה להסתכסך, ולא רוצה לפתוח חזיתות" – נגמר הדבר בהפסד לא מפתיע. הרי בסופו של דבר, עימות הוא מהותו של המשחק הפוליטי, חזית, כלשהיא, היא מקור כוחו, ובאזורי הקונצנזוס - לא נמצא את הקולות שאנו מחפשים. בטווח שתחתיתו היא הקונצנזוס ותקרתו היא הקונפליקטים האמוציונאליים ביותר, מסת הקולות הגדולה נמצאת ככל שעולים, ועל מנת להגיע אל הקולות האלה, לא די להלך בביטחה על קו הקונצנזוס ולהעביר את הזמן במסירות רוחב נטולות סיכון. ו

אלא שגם מועמד שמבין את העובדות הפשוטות הללו, וגם אחד שבשיחות המקדימות מצהיר שהוא מוכן להיות משוגע לגמרי, לחשוב "מחוץ לקופסא", ולאמץ את הרעיונות הכי מוזרים או את המסרים הכי אגרסיביים – ברגע האמת, מול הרעיון עצמו, עשוי למצוא מספיק תירוצים למה לא דווקא הרעיון הזה, ולמה עכשיו זה לא הזמן הנכון. הוא תמיד יבקש רעיון מקורי ונועז אחר – שאותו ייאמץ בוודאות של 100%. האומץ שתמיד קיים בתאוריה, נבחן רק ברגע החשוב באמת ומול ההזדמנות בזמן אמת. ו

אומץ בקמפיין בחירות הוא הכרחי, בוודאי עבור מועמד נחות: האומץ לפתוח חזית הסברתית חריפה מול גורם אחר ולפעמים מול מגזר שלם, כמו גם האומץ לקבוע מסרים חדים וברורים גם אם הם ייצרו התנגדות במקומות מסויימים, והאומץ לאמץ דרכים מקוריות ויצירתיות להעברתם, ואפילו האומץ בקבלת החלטות פרסונאליות פנימיות שהן פחות נוחות. המועמד שאמר לי מיוזמתו: "אם הוא משוגע – אני אהיה יותר משוגע" – ניצח בבחירות, ואילו המועמדת הסולידית והמתונה, מעין "מבוגר אחראי" ממלכתי, שסירבה לאמץ מסרים שיש בהם מחלוקת ולהצטרף לשיח הפוליטי העכור - נאלצה להתנחם בקמפיין "מכובד ואחראי" ללא התוצאות הרצויות. ו

מי שרוצה לשמח את כולם - שיהיה פיצה, לא פוליטיקאי. אחרי הכל, פעילות פוליטית ארוכת טווח לא נועדה לחששנים ומהססים שחומקים מעימותים, אלא לאנשים שמוכנים לבצע צעדים אמיצים ואפילו חריגים למען אג'נדה שהם מאמינים בה – ליהנות מפירותיהם וגם לשלם את מחירם. למועמד שרץ מול ראש הרשות שלו, אבל חושש למתוח ביקורת פומבית, כי "הוא מאוד נקמן", או כי "הוא יוציא צו הריסה לפרגולה של חמותי", הייתי מציע למצוא תחביב אחר, אולי ציור למשל, שם לא יצטרך להתעמת עם איש. אך מועמד רציני שזהו מסע חייו, יכול ללמוד מחנין זועבי. חברת הכנסת הזו, נבנתה ממסעה מעורר המחלוקת בספינת ה"מרמרה" שמטרתו להתגרות בישראל ולהזדהות עם אויביה. מסע זה היה אולי מעורר מחלוקת אידיאולוגית, ובהחלט לא נטול סיכונים אישיים, אך מבחינה מקצועית של ניהול קמפיין פוליטי – זה היה מסע שבלב הקונצנזוס, שאמנם לא הגיע לעזה, אך הגיע לכל ערוץ תקשורת, והוביל את זועבי ומסריה למרכז התודעה הציבורית, ועד למעמד של סמל אידיאולוגי. הפרסום שבו זכתה הגברת בכותרות הראשיות של כל אמצעי התקשורת – הוא שווה ערך לסכומי עתק. ו

ועכשיו, מה המרמרה שלך, והאם יש לך את האומץ לצאת להפלגה? ו