אחת הדילמות הלא פתורות, שנידונה כמעט בכל מערכת בחירות מקומית, היא השאלה: האם על מנת לנצח ראש רשות מכהן, נכון יותר לרוץ ככוח גדול ומאוחד נגדו, או בכמה ראשי חץ שמטרתם לכפות סיבוב שני? שאלה זו היא סוגיה שבמחלוקת, שיש לבחון בכל מקרה לגופו, אך ככלל, לשאלה מה עדיף - ריצה מאוחדת או ריצה מפוצלת, אפשר לסמן כיוון בסיסי לפתרון.   ו

ראשית יש לקבוע כי כפיית סיבוב שני על ראש רשות מכהן - היא תחנה חשובה בדרך אל המהפך, שהרי הציבור, ברובו, מחולק לאוהבי העומד בראש ולמתנגדיו, וראש רשות שלא הצליח לגייס לזכותו 40% בסיבוב ראשון - יתקשה לגייס 50% שבועיים לאחר מכן. נכון, לא פעם קורה שראש רשות מכהן מצליח לצאת מהמצוקה ולגבור על יריבו בסיבוב השני, אך על כל מקרה כזה, ישנם חמישה מקרים שבהם מרגע שהוכרז על סיבוב שני - מתחיל סחף בכיוון המועמד שכנגד ראש הרשות, סחף שנושא אותו בהצלחה אל קו הסיום. הסטטיסטיקה קובעת ברורות: עלה ראש רשות מכהן לסיבוב שני - מצבו לא טוב, וממקום של פייבוריט ברור לניצחון, הוא הופך ל"אנדרדוג" מובהק, גם אם בסיבוב הראשון זכה ל-39.9% תמיכה ויריבו רק ב-20%.   ו

אם כך, חוזרת תמיד השאלה, למה שלא להפוך את הסיבוב הראשון לסיבוב שני ע"י חבירת המועמדים כולם כנגד העומד בראש, ויצירת דו קרב ראש בראש? שאלה זו מוצדקת מתמטית, אך מתמטיקה היא לא בהכרח רלוונטית פה: מחנה פוליטי הוא לא גודל אדטיבי, וחיבור של שלושה מטות של מועמדים שונים למטה אחד גדול, לא רק שאינו מייצר מחנה גדול ששווה לצירוף גודלם של שלושת מרכיביו, אלא בדרך כלל ערכו הכולל הוא נמוך בהרבה מצירוף סך חלקיו, לו אלה היו רצים כל אחד לחוד. כאשר קיים מועמד מוביל, הריצה מולו במספר מטות - שלכל אחד מהם יש את הפרסומים, הצוות, הארועים, הרעיונות, מעגלי ההכרויות והתקציבים שלו - הוא יעיל לאין ערוך מאשר חבירה למטה אחד שבו המועמד המוסכם ממשיך במשנה מרץ קדימה, אך יתר שותפיו מגיעים לשותפות הזאת במוטיבציה נמוכה, סף רגישות והעלבויות נמוך, נכונות אפסית להמשיך ולהוציא כסף מהכיס, ויכולת מוגבלת לגייס אחריהם את תומכיהם ופעיליהם מהמטה המקורי. וזה עוד לפני שדיברנו על סוגיות ניהול הקמפיין, סמכויות הביצוע, סדר הרשימה, ומקומו של כל אחד מהמועמדים המצטרפים - בתמונה הכוללת. בנוסף, כל שותף במבנה החדש מביא איתו לא רק תומכים נאמנים אלא גם יריבים ש"לא ידרכו במקום בו הוא נמצא", וכך תועלת מאיחוד יכולה להתבטל כליל מול סלעי המציאות. שבסופו של דבר, נסיון זה לקיצורי דרך, משחק רק לטובת ראש הרשות, והרווח היחיד שמייצר האיחוד למחולליו - כלומר תחושת העוצמה של החזית המאוחדת - מתבטל מול בזבוז האנרגיה שנגרם כתוצאה ממחיקתם של מטות נוספים שאמורים היו לעבוד במקביל.  ו

במיוחד הדברים נכונים כאשר ישנו עוד מועמד, שלישי במספר, אשר מסרב להצטרף אל האיחוד החדש. אם המועמד השלישי הוא משמעותי וכוחו נושק ל-20%, הרי שריצת שלושה מועמדים זו, היא הנוחה ביותר עבור ראש הרשות, שכן אז, הוא צריך בסך הכל לעבור את רף ה-40% כדי לנצח, כששני יריביו יושבים על אותה משבצת אופוזיציונית. לכן, ריצה של שלושה מועמדים היא האידיאלית עבור המועמד המוביל.   ו

הדברים מתחילים להשתנות בכיוון ההפוך, מהמועמד הרביעי ואילך. בעוד המועמד השלישי הוריד את הרף לניצחון מ-50% ל-40%, הרי שמהמועמד הרביעי ומעלה - רף ה-40% נותר כפי שהיה, בעוד הקושי להגיע לרף זה - הולך ועולה, בשל חלוקת הקולות בין יותר מועמדים. גם אחוזי ההצבעה, שעולים ככל שיש יותר מועמדים - מזיקים לראש הרשות המכהן שתמיד יעדיף אחוזי הצבעה נמוכים, בתקווה שתומכיו הנלהבים יהיו נתח גדול מכלל הבוחרים, ושהציבור המרוחק יותר - יגלה אדישות. אחוזי הצבעה נמוכים משחקים תמיד לידיו של העומד בראש, בידיעה שהגרעין הקשה והאינטרסנטים השונים - יהיו שם בוודאות.      ו

אם נחזור אל תמונת הסיכויים: גם אם המועמד הרביעי לוקח 90% מקולותיו מיריבי ראש הרשות, ו-10% בלבד מראש הרשות עצמו - עדיין הוא תרם את חלקו שלו לגרירת המערכה לסיבוב שני, וכל מועמד נוסף שיבוא בעקבותיו - החמישי, השישי ואף השביעי - רק יגדיל את הסיכוי שאיש מהמועמדים לא יצליח לנצח בסיבוב הראשון. במצב זה עולה הסיכוי שנגיע ליעד שאליו חתרנו מלכתחילה: העברת ההכרעה לסיבוב שני. יחסי הכוחות במצב כזה, יהיו שונים לגמרי מאשר במצב בו ניסינו להקדים את הסיבוב השני ע"י איחוד מועמדים, וויתור על קמפיין שלם שבסופו הצבעה בפועל, שגרמה אף היא לבוחרים להתקבע בדעתם המקורית השואפת למהפך.    ו

נסיון להקדים את הסיבוב השני לסיבוב הראשון יכול להיות נכון במיוחד כאשר במירוץ ישנם שלושה מועמדים בלבד, אך התעקשות לעשות זאת בכל מקרה, יכולה לשחק לידיו של ראש הרשות. הרי לא מעטים מעדיפים להמר על הסוס המוביל, ועל מנת להוכיח היתכנות למהפך, צריך לפעמים לעבור דרך המשוכה הראשונה, זו שמוכיחה השחיוך הזחוח והביטחון השופע של המכהן לא משתקפים בהכרח ביחסי הכוחות. או-אז ירגיש גם לשון המאזניים ברוח המהפך, ונעבור לסיבוב שני שכולו סחף בכיוון אחד.      ו

אם כך, אפשר לסכם: המצב הטוב ביותר עבור ראש רשות הוא מצב בו מתמודדים מולו שני מועמדים יריבים. מועמדות מול מועמד בודד היא מעט פחות נוחה, אך עדיין הוא מגיע אליה כבעל סיכוי גבוה לנצח. הדברים הופכים להיות בעייתיים עבורו, כאשר יוצאים כנגדו שלושה יריבים או יותר, ואז סיכוייו לנצח פוחתים משמעותית. ולכן, כשתראה מספר מועמדים - ארבעה או חמישה - שמתאחדים "כדי לנצח ביחד" - דע שאין המדובר בצעד טקטי והגיוני אל הניצחון, אלא אך ורק בדרך מכובדת מצד חלקם לפרוש מהמירוץ ולחסוך כסף והתבזות, ובד"כ זהו אכן סיפורו של כל מועמד שמצטרף למועמד אחר, גם אם רוממות טובת המקום בפיו.   ו