קבלני קולות הם לכאורה ממריצים, אלא שהבדל אחד קיים בינם לבין ממריצים רגילים: בעוד ממריצים מבצעים תפקידם בהתנדבות כפעילים מן המניין, וכל פעילותם היא לגיטימית בעליל – קבלני קולות משרתים את המרבה במחיר, ומגייסים לטובתו בוחרים. בכך הם מטים את רצון הבוחר בעבור בצע כסף או תגמולים חומריים אחרים. לאף אדם אין כרטיס ביקור שעליו כתוב "קבלן קולות", ותופעה זו מצוייה כמעט תמיד בתחום האפור היודע לחמוק מההגדרה הישירה. אך המועמד המבקש לחמוק מכל חשד לקניית קולות בכסף, חייב לבדוק את סך ההתקשרויות הכספיות שלו, ולשאול את עצמו אם אין בהם מי שכל התמורה שהוא מספק היא קולות אוטומטיים ומובטחים. או אז, מתהלך מועמד זה על הגבול האפור שבין חוקי לפלילי.  ו

קבלן הקולות "הקלאסי" הוא כזה המופיע פתאום ומבטיח שגרעין חרדי כלשהוא, המורכב מאברכים שאיש אינו מכיר ושאין גישה אליהם - סר למרותו, וביכולתו להניע אנשים אלה לבחור בכל מועמד בו יורה להם לתמוך, אבל כל הפלא הזה מתממש "לא לשם שמים" כמובן, אלא בהתאם לפיצוי כספי ההולם את המאמץ הכרוך בכך. אך כיום, עם השתכללות אמצעי ההקלטה והפרסום, ועם ההחמרה של מערכת החוק עם עברייני השוחד למיניהם, קבלני קולות הם כמעט תמיד אנשים שמציגים עצמם כפעילי ציבור לגיטימיים, כאלה שיכולים "לגייס את כל האתיופים", לדוגמא, וכל מה שנדרש לשם כך, זה משכורת שתאפשר להם לעסוק בכך. בסופו של דבר יילך קבלן הקולות אל המרבה במחיר, אך יעטוף זאת במעטה אידיאולוגי, וזאת הסיבה שקשה להוכיח את הצד הפלילי במעשה.   ו

מיותר לציין כי העסקת קבלן קולות היא מנוגדת לא רק לרוח הדמוקרטיה, אלא גם לחוק, ונחשבת מן הסתם לעבירת שוחד. אך קבלן קולות מיומן – קשה ללכוד, קשה להוכיח שהוא אינו ממריץ רגיל, וקשה להוכיח את מניעי הבוחרים שפעלו כדברו, בדרך כלל מבלי שיקבלו כל תמורה ישירה על כך. כוחם של קבלני הקולות באוכלוסיה גדולה – הוא זניח לחלוטין, ולמען האמת גם בישובים קטנים – כמעט לא ניתן למצוא אותם בצורתם הסטריאוטיפית, כקבלני קולות, עם הכיפה והזקן המעוצב. בפעילות מפלגתית תופעה זו רווחת יותר, אך היא תמיד יושבת על התפר האפור בין חוקי לעברייני, וקשה להוכיח שאדם פלוני, שבמקרה מועסק כנהג של השר - הוא לא סתם תומך אידיאולוגי נלהב באדונו, אלא אחד שבעבור תפקידו זה, פקד למפלגה 200 חברי מפלגה כשרים למהדרין עם הכשר הרב מחפוד, מבין קרוביו וחבריו.   ו