את הפרק הזה לא הייתי כותב אלמלא מועמד שעבדתי איתו, אדם חכם, סימפטי, רציני, ומוערך, אך לעולם אינו זמין! לטלפון שבידיו ושלא מפסיק לצלצל הוא לעולם לא עונה, שכן הוא מעדיף להתרכז בדיון / נהיגה / בילוי בחיק המשפחה / ישיבה / ארוחה / כתיבת מכתב או כל פעילות מזדמנת אחרת. וזה טוב להתרכז בדברים... אבל הוא לא זמין. נכון, לכל אחד נוח לדבר בזמן שהוא בוחר, ואף אדם לא מוצא עצמו יושב דרוך לקראת צילצול טלפון, אך אם כל האנשים יעדיפו להכניס עצמם ל"מצב טיסה" כל אימת שהם במהלך פעילות אחרת - אנשים עסוקים לעולם לא יוכלו לקיים תקשורת האחד עם השני, וקיום תקשורת עם סביבתו - זהו כרגע האינטרס המובהק של המועמד הפוליטי.     ו

דוגמא רעה אחרת היא מועמד שפעיליו לא הפסיקו "לשגע" אותו בכל שעות היממה. כשביקשתי ממנו להיות זמין, שמא ביום מן הימים יקרה הבלתי יאומן ותושב רגיל ירצה לפנות, הוא ענה לי שאין בכך כל טעם, וההדגמה הקצרה שכללה את הדלקת הטלפון הנייד, זימנה לי מייד את ההסבר: מבול של שיחות – וכולן מפעילים המבקשים את תשומת ליבו בשיחות סרק חסרות ערך, בלי להתחשב בצורך לפנות לו פנאי לשיחות חשובות באמת. כך למדתי שזמינותו של המועמד כלפי הציבור הרחב, תלויה תחילה בדפוסי העבודה שהוא מנחיל לפעיליו, שקירבתם אל המועמד, בתוספת "מהפכת הסלולאר" שהפכה אמצעי זה לזול במיוחד - מעוררת אצלם את בלוטת הפיטפוט.   ו

המצב הנכון והרצוי הוא כדלהלן:   ו

הפעילים, וביחוד הטרדנים שבהם, יתבקשו שלא להתקשר אל המועמד, אלא רק במקרי חירום, וגם אז – בשעות מסויימות בלבד. כמובן שבמקומות מסויימים מנוגדת בקשה זו לרוח המקום, וכאן יהיה על המועמד עצמו לעמוד איתן על דעתו ו"לחנך" את פעיליו לשגע אחד את השני, אבל לא אותו. המסר שפעילותו של המועמד צריכה להיות עם הפנים החוצה אל הציבור, ולא פנימה – אל מטהו שלו – צריך להיות מסר ברור שמלווה גם במעשים. את זה יכול מועמד לעשות בעיקר דרך האצלת סמכויות ניהול המטה על אחרים, ובניית מטה של עבודה ולא של מחוות והתחככויות.   ו

בעוד שעל הפעילים אין המועמד אמור לבזבז את זמנו, כלפי הציבור הרחב הוא חייב להיות זמין. הוא חייב לאפשר לבוחר המעוניין בכך להגיע אליו בקלות, לפחות בשעות מוגדרות וקבועות ביום, שכן מפניות אלה ניתן לגייס תומכים ואף פעילים חדשים. לעומת זאת, בוחר שינסה לשוחח עם המועמד אך לא יצליח בכך, יגיד בליבו: "אם כעת, כשהוא מועמד, אין ביכולתי להשיגו בטלפון, מה יהיה כאשר ייבחר לתפקיד ויתחבא מאחורי סוללת מזכירות ועוזרים?".   ו

המצב הבעייתי שתואר, מחייב את המועמד להתוות מדיניות של הפחתה למינימום של שיחות הפעילים הזקוקים לקירבה אל מנהיגם, גם במחיר היעלבותם ההמונית של אלה. כמו כן אין שום סיבה לשוחח עם עסקנים ומועמדים יריבים, שמעדיפים לבלות את זמנם, במקום בעבודת שטח יעילה, בפיטפוטים עם ה"קולגות". אין שום סיבה מוצדקת לשתף פעולה עם כל פוליטיקאי יריב המבקש לקיים את המצווה "שמור את חבריך קרוב ואת יריביך – עוד יותר קרוב". אך יש לאפשר זמינות לשיחות מועילות שעשויות לצרף תומכים חדשים.   ו

המועמד צריך להקדיש די זמן להחזרת טלפונים לאלה שהשאירו לו הודעות, ולכאלה שהתקשרו בזמן שבו לא יכול היה לשוחח עימם בנחת. בעת סיוריו של המועמד בשעות הערב, או בזמן חוג בית, כאשר אין לו אפשרות לדבר, יש לרשום הודעות, ולערוך רשימה מסודרת של אנשים אשר אליהם יש לחזור. רישום מסודר ויחס רציני לפניות טלפוניות צריך לנבוע מתוך ההבנה שליקוט שקדני של תומכים, יוצר כוח פוליטי גדול, ואילו ויתור על עבודה שקדנית זו, מעביר את אותם קולות לצד השני. כאשר תומך פוטנציאלי מחפש אותך, למהירות שבה תחזור אליו יש משמעות. לכן אחת ביום על המועמד לשבת ו"לסלק את חובותיו" לכל האנשים שביקשו לדבר איתו ביממה האחרונה (לא כולל טרדנים כפייתיים).   ו

לא כדאי בשום מצב להפקיד את מכשיר הפלאפון הפרטי של המועמד בידי מזכיר/עוזר/נהג, שעונה לשיחות במקומו. דרך זו מאפיינת מועמדים שמחבבים את הפוזה של האדם החשוב שקשה להגיע אליו, אך המתקשר שמחייג לפלאפון האישי של המועמד, לא באמת מתרשם מחומת החשיבות והכבוד שבנה סביבו המועמד, והוא אינו מעוניין להיחקר ע"י העוזר הסקרן, ובעיקר לא יתפעל אם ההודעה שיעביר דרך אותו עוזר לעולם לא תגיע ליעדה, ואיש לא יחזור אליו. לכן: בלי דורמנים בטלפון הפרטי שלך! כשאתה יכול לענות – תענה, ושאינך יכול לענות – אל תענה, רק אל תיאלץ את הפונים אליך להציג עצמם בפני עוזרים, הם מתקשרים כדי לדבר איתך!   ו

כשאומרים לי שלהיות זמין זה בלתי אפשרי, או שלא ניתן לשנות את הרגלי הפעילים, אני נזכר בשיר ששמו מוזכר למעלה. הרי שני הדברים - הן הזמינות לתושבים, והן הסתגלות הפעילים שלא להטריד את המועמד יומם וליל – הם נושאים שתלויים רק במועמד עצמו, שתפקידו להנחיל את ההרגלים הנכונים לעצמו ולפעיליו, ואין סיכוי להנחיל אותם, אם הדבר לא מגיע מעומק ליבו.   ו