קורה לא פעם שמועמד נתקל בדרכו באדם או אנשים שתוקפים אותו בקולניות. הדבר יכול לקרות בחוג בית, או בסיור רגיל של לחיצות ידיים ברחוב. אנשים אלה עונים לפחות על אחת משלוש הדרישות: או שהם תומכים נלהבים, וסיבותיהם עימם, של אחד המועמדים היריבים, או שסיבה אישית כלשהי הביאה אותם עד לשינאה כלפי המועמד, או שהם פרובוקטורים סידרתיים שמחפשים תשומת לב. בכל אחד מהמקרים, אין כל טעם להיגרר לעימות, וגם אין כל סיכוי להפוך את המתנגד – לתומך.   ו

כלל נצחי הוא שבפוליטיקה לא ניתן לשכנע אדם על-ידי ויכוח. אדם ששפת האם שלו היא "צעקות" – הוא אינו בר-שיח, בוודאי שאינו מקשיב, ונסיון להידבר איתו בהרמת קול תמיד יזיק למועמד, גם בעיני שאר הנוכחים. התנצחות של המועמד עם אדם פלוני – מציבה את אותו מועמד ברמתו של הפלוני. הרי... מן הסתם המתווכחים / שני טפשים או שני פקחים / כי הרי אדם פיקח / עם טיפש לא יתווכח.   ו

כאשר הלכתי פעם ברחוב לצד מועמד שאיתו עבדתי, נתקלנו באדם שנזף במועמד בפרצוף זועף ואמר לו שהוא לעולם לא יבחר בו. מועמדי הושיט לו את ידו, והשיב לו, לא ביחס מנוכר ולא בטון ציני: "אני מכבד את דעתך", והלך לדרכו. אותו אדם, שאולי ציפה שיפרוץ ריב עסיסי שעליו יוכל לאחר מכן להתגאות בארוחת הערב המשפחתית של ערב שבת – התאכזב כנראה, אך בתגובה חכמה זו חסך המועמד זמן, כח, ומבוכה בפני הנוכחים. "אני מכבד את דעתך, זה בסדר שיש דעות שונות", זו אכן התשובה המוצלחת ביותר לאדם שמתנגד בחריפות, ושהסיכוי לשכנע אותו קטן מהסיכוי שיפגע בו ברק פתאומי.    ו

ומה האפשרות השגויה? כמובן: לפתוח בעימות הכולל הסברים, ירידה לפרטי פרטים, הוכחות, התנצלויות, שליפת מסמכים המוכיחים כך או אחרת, פרוקוטולים ישנים, ספר מחזור, ותעודת לידה. התוצאה תמיד אותה תוצאה, והמתנגד לא יהפוך לידיד. גם אם הטיעונים יהיו מבריקים, גם אם טענות המתנגד יופרכו בעליל, וגם אם יוכח שחור על גבי לבן שהצדק הוא עם המועמד – עדיין – המתנגד ישאר איתן בדעתו. גם אם יבין שהפסיד בויכוח, יהיה נחוש להיפגש בקלפי, ולנצח במלחמה הכוללת.   ו

על כן, חשוב להקפיד שלא לעשות זאת בהתנשאות ויהירות, אלא בכנות, חביבות ולבביות, אבל במקרה בו נתקלת באדם שברור מראש שאותו לא ניתן לשכנע, "כבד את דעתו" והמשך בדרכך ליעד מוצלח יותר.   ו