איך נשמע המשפט הבא?  "המועמד חצור יבנאלי נחשד במירמה והפרת אמונים ורישום כוזב במסמכי תאגיד. תלונה הוגשה למשטרת ישראל, שחוקרת את הפרשה".   ו

הקורא התמים, ועוד יש כאלה, ייאנח בכבדות, תוך הפטרת "כולם מושחתים, בחיי, לאן עוד נגיע?", בכל זאת: משטרה, מירמה... נראה כי מדובר בעבריין כבד, שכבר אורז את מזוודותיו בדרכו למאסר עולם. אכן, יתכן כי הפרשייה תתפתח, אך מנגד, מאחורי משפט זה יכול להסתתר בלון אוויר ריקני, "ברווז עיתונאי" שנוצר ע"י מתמודד יריב. הבעיה היא שגם המאזינים המנוסים יותר, אלה שלא אוכלים בקלות כל לוקש, עלולים לומר "אין עשן בלי אש", ויאמינו שגם אם חצור יבנאלי לא עומד בראש ארגון פשע, הרי שהוא בוודאי אינו גדול הצדיקים, וזה גם הזמן לזכור את דבריו של זלמן ארן המחלק את העולם לרשעים שמסתבכים ולצדיקים שרבב לא מתקרב אליהם: "אני מעולם לא יצאתי זכאי".   ו

מועמדים רבים עלו על השיטה: מוצאים פרט טכני לא תקין בהתנהלות היריב, רצוי במסגרת תפקיד ציבורי שבו הוא נושא, "חושדים" בו בסעיפים משפטיים מפוצצים שאותם הוא הפר כביכול, ורצים להגיש תלונה במשטרה. לעיתים זה גם מצליח, ואם מישהו בפרקליטות מחליט ללכת עם זה עד הסוף, גם סיפור שבתחילתו נראה פעוט וקטנוני, בעיקר בעיניי המואשם עצמו, יכול להיגמר בקלון, ופרישה עגומה מחייו הפוליטיים. אך לעיתים, אפילו המתלונן עצמו לא מתכוון להליך פלילי ממושך, אלא חושב יותר על הכותרת של מחר, וכיצד להפוך את יריבו לחשוד בפלילים, אוייב הציבור. את כל הסיפור ניתן לתבל במכתבים בתפוצת נאט"ו לכל מוסדות השלטון, שבהם מגולל סיפור החשדות במלואו. (עד שהתיק ייסגר, הבחירות כבר יעברו, וזה כבר לא יעניין אף אחד).  ו

פה צריך להבדיל בין ארועי אמת שמאחוריהם מעשים פליליים של ממש, לבין חשד לא מבוסס, שמועות לא בדוקות, או ניצול ליקוי טכני לצורך ניגוח בעל תפקיד. כאשר מדובר במקרה הראשון, כמובן שכדאי לפעול בכל דרך לעצור את העבריין ממעשיו, ואכן רשויות החוק משתפות פעולה, ובשנים האחרונות מתרבים מקרים שבהם תלונות כאלה הובילו להדחת ראש רשות, ואף להכנסתו לכלא. החוק כיום קובע כי הגשת כתב אישום כנגד ראש רשות מקומית, עוד בטרם הורשע בדין, מובילה אוטומטית לכינוס ועדת השעייה. מוועדת השעייה זו, סיכוי אפסי שהוא ישוב ללשכתו. מצד שני, יש מי שמנסים לנצל את הרגישות כלפי שחיתות ציבורית, על מנת ליצור ספין תקשורתי על חשבון היריב, להכתים את שמו, ולגרום לו להתעסק בעורכי דין במקום בקידום ענייני הקמפיין שלו.   ו

על כך יש לקבוע מראש: תלונות סרק במשטרה הן דרך פסולה לפעול בה, לא רק מבחינה מוסרית, אלא גם אם בוחנים את ההשלכות בראש קר. ראשית, אם גם הצד השני יירד לאותה רמת נבזות, מערכת הבחירות כולה תהפוך למפגן של אכזריות בו כולם ניזוקים. שנית, אני לא משוכנע כלל שהגשת תלונה במשטרה זהו מהלך הסברתי עד כדי כך משכנע, ולעיתים קרובות קורה שהציבור מזדהה דווקא עם ה"עבריין", רואה בו קורבן, ומוקיע את הניסיון לטפול עליו האשמות שווא, במיוחד כאלה שלא מבוססות על ראיות פורנזיות חותכות. לא מאוד מפתיע שבשנת 2013 ניצחו בעריהם כל שלושת ראשי הערים שהושעו מהתפקיד זמן קצר לפני כן בשל כתב אישום כנגדם. זה שנגדו מוגשת התלונה, יזכה לפרסום חינם בהיקף נרחב, ויוכל בעזרת מחשבה נכונה, וללא קושי גדול, להפוך את הגלגל ולנצל את העניין לטובתו.   ו

להבדיל, ולגמרי שונה, תופעה נוספת שמסתיימת בהגשת תלונה במשטרה: מועמדים רבים חושבים שבכל פעם שמועמד יריב לא מציית לכללי הבחירות – כדאי לפנות למשטרה בעניין. אם למשל אחד המועמדים תלש לך שלטים, או ריסס לך שפם על תמונותיך, או שפעיליו דחפו את פעיליך – יש פה עבירות על החוק, ללא ספק. מועמדים אחדים מאמינים שעבירות מעין אלה מצדיקות תלונה במשטרה.  אך במשטרה כבר מכירים את דרכו של עולם ודרכם של פוליטיקאים, במיוחד בזמן בחירות. וכך, כל התלונות המוגשות במסגרת הקמפיין, נרשמות אך כלל לא נחקרות, שכן גם במשטרה יודעים היטב שלאחר הבחירות – יהיו תלונות אלה מעניינות כשלג דאשתקד, וגם המתלוננים כנראה ישכחו הכל, וישתפו פעולה זה עם זה בקואליציה, או אולי באופוזיציה. טוב עושים במשטרה שרושמים את תלונותיהם ההדדיות של פוליטיקאים זה על זה, אך לא מייחסים להן כל חשיבות, וכך חוסכים זמן יקר שנועד לטיפול בפשעים אמיתיים.   ו