פעמים רבות קורה שאחד המועמדים מגיש כנגד יריבו תביעת לשון הרע, בגין דבר כזה או אחר שנאמר. בדרך כלל קורה הדבר בתגובה לקמפיין נגיטיבי שקשה להתמודד איתו, ולטענות שמעמידות את התובע במבוכה. אז, במקום להיגרר לדיון ענייני שעלול לסבך אותו עוד יותר, המועמד המותקף שולח באמצעות עורך דינו חוברת עבת כרס, בה צילומים מחומר הסברה שהופץ, ציטוטים ארוכים באורך של כמעט כתבות שלמות, אמירות כלליות שמדובר בהסתה פרועה שאין לה מקום, ואי-שם תמיד אפשר למצוא גם את המילים: "זריית חול בעיניי הציבור", "שקרים, הכפשות, השמצות ומצגי שווא", והמלים החביבות עליי: "לעשותו ללעג בעיני הבריות". באופן מסורתי תובע הפוליטיקאי הנעלב, מאות אלפי שקלים כפיצוי, כראוי לנכס כה יציב ומוצלח ומניב כמו "שמו הטוב" שנפגע לטענתו.   ו

אכן יכול לקרות שבמהלך קמפיין יתפרסמו דברים שיש בהם משום לשון הרע, כלומר שהם שקריים ומטרתם לפגוע. אך מקרים אלה הם נדירים במיוחד, ועל פי רוב, דברים שכאלה לא מתפרסמים באופן גלוי ומוצהר תחת אחריות אחד המועמדים. קמפיין נגטיבי מסודר ומקצועי, הוא אמנם פוגע ולעיתים לא נעים, אבל כמעט תמיד מוגן תחת הגנת "אמת דיברתי", בדוק משפטית, ומגובה ראייתית. כמעט תמיד יפעל הפוליטיקאי התובע, לא למען הוצאת האמת לאור, אלא מסיבות אחרות לגמרי, כמעט תמיד לא תהיה זו תביעה לצדק, אלא תביעה להפחדה ולהשתקה. וגם השופט שמודע היטב למתרחש, בוחן בעין ביקורתית את איש הציבור המבקש להגן על שמו הטוב מפני טענות ציבוריות וענייניות על תפקודו והתנהלותו, דווקא בבית המשפט, ולא מול הציבור.   ו

זו הסיבה שמי שמקבל תביעה שכזו לא צריך להיבהל. כל אדם יכול להגיש תביעה בכפוף לתנאי הסף היחיד להגשתה - תשלום אגרת בית המשפט. הגשת התביעה, גם אם נעשתה ע"י משרד עורכי דין עם המון שמות, עדיין לא אומרת שיש בה בסיס של אמת. בנוסף, תביעות מעין אלה, שפורצות כסערה, נשכחות לאחר הבחירות ובד"כ נמחקות בקול ענות חלושה. אחת המטרות של מגיש התביעה היא להפחיד את הנתבע, ולהרתיעו מלהמשיך להפיץ את מסריו. מטרה אחרת היא להיראות בעיני הציבור כקורבן לפרסומים כוזבים, התובע את השבת כבודו האבוד. מטרה נוספת היא לחמוק מדיון בנושאים הכואבים תחת האמתלה השקרית ש"הנושא בדיון משפטי ולכן אסור לי להגיב עליהם", אך המטרה הרביעית, וגם אותה יש לקחת בחשבון, היא להטריד את הנתבע, ולבזבז את זמנו בהתעסקות משפטית זו. לכן על הנתבע לנהוג בקור רוח, להמשיך את הקמפיין כרגיל, ולהגיש כתב הגנה מינימליסטי (מוכחש סעיף 1, מוכחש סעיף 2 - - - מוכחש סעיף 183), שאפשר אפילו להכינו ללא עזרת עורך דין.   ו

לעיתים יהיה נכון ואפילו מהנה להשתמש בתביעה כדי ללגלג על התובע, ולהמשיך ולמחזר את נושא התביעה. בכך, יהפוך רעיון התביעה לגול עצמי שגורם לעיסוק מתמשך בפרסום שבגינו היא הוגשה, ולהמשך "הפיכתו ללעג בעיני הבריות".   ו

האם להגיש תביעת דיבה במהלך הקמפיין? כמובן שלא. ראשית, אין לה תועלת באשר לתוצאות הבחירות, וזו הרי מטרתנו העליונה כרגע. עד היום עוד לא ראיתי מועמד שבעקבות תביעה שהוגשה כנגדו, הרכין ראשו בהכנעה וגזר על עצמו שתיקה. להיפך – הגשת התביעה היא "כניסה לפינה", שמשחקת דווקא לידיו של הנתבע, שקיבל פרסום חינם, ושיכול בנקל להפוך את הבעיה להזדמנות, להמשיך ולדסקס בנושא שבגינו הוגשה התביעה, להשתמש בציטוטים מכתב התביעה, לבצע חקירה מקיפה בנושא במידה ושלב ההוכחות יגיע לפני הבחירות, ולרענן שוב ושוב את זכרונו של הציבור בעזרת חדשות חמות נוספות שפוגעות בעיקר בתובע.   ו

הציבור, בניגוד למה שסבורים רבים, אינו מתרשם מהגשת תביעות דיבה, אם זו אינה מלווה בהתייחסות פתוחה ועניינית לגופם של הפרסומים השליליים. יותר מכך: הגשת תביעה שלא מלווה במהלך הסברתי ענייני – זוכה ליחס ספקני בקרב הציבור, הצד התובע עלול גם להצטייר כאדם כוחני שלא מסוגל לקבל ביקורת, שגם סרח – וגם מעמיד פני מסכן. מי שבאמת מרגיש נגזל ומקופח כתוצאה מפירסום כלשהוא, ובמידה ויש הצדקה משפטית מובהקת לטענותיו - יכול להגיש את התביעה גם לאחר הבחירות, ולא בסערת הקמפיין.   ו

בנוסף, הפוליטיקה, מטיבעה, היא "רשומון": כל אחד שיחפוץ בכך יוכל לטעון בצדקנות כי יריביו "הופכים אותו ללעג ולקלס בעיני הבריות" או "זורים חול בעיני הציבור". כאשר אחד יגיש תביעה, יכול גם השני להגיש תביעה נגדית, והיחידים שירוויחו הם עורכי הדין. כמעט תמיד מתברר בסופו של דבר כי קיימת הסכמה בין הצדדים לגבי העובדות, והמחלוקת מתרכזת בפרשנות, ב"רמזים" שיש או אין, בחריפות הניסוחים והכותרות, ובחד צדדיות הדיווחים.   ו

בדרך כלל הצד התובע הוא גם הצד הנאלח והמציקן, שבאופן אבסורדי, דווקא לו יש הכי הרבה מה להסתיר. הרי אדם שצודק - לא זקוק לתביעה משפטית כמהלך הסברתי בזמן קמפיין – הוא פשוט פורס את טענותיו בפני הציבור, וזו הדרך הנכונה לנהוג בה. בסופו של דבר הציבור אינו טיפש, וכאשר העובדות יהיו פרוסות לפניו - הוא יידע למי להאמין. הריצה לבית המשפט נועדה בדרך כלל לחמוק מהחזית ההסברתית: אדם שמגיש תביעה הוא זה שמעדיף את הטיפול המשפטי על הטיפול הציבורי, והוא זה שמעדיף את המנטרה – "הגשתי תביעת דיבה", על פני התייחסות עניינית וגלויה לעצם הנושא. כיועץ בחירות, שאיפתי היא תמיד להיות במחנה שידו היא על העליונה בכל הקשור להסברה ודעת הקהל, ואם מועמדי יותקף במגרש ההסברה – אמליץ לו להשיב באותו מגרש, ולא לשכוח לתקוף בחזרה. לא הייתי רוצה להיות בצד שמפתח תקוות שווא בתביעת סרק, ושמפרסם בכל מקום ש"הוגשה תביעת דיבה על 3 מליון שקל", כהוכחה ניצחת אך לגמרי לא משכנעת, לשקריות טענות היריב.   ו

אחת מתכונותיו הבולטות של התובע היא שהוא לעולם לא מספק לציבור תשובות לפרסומים "השקריים" כלפיו. הוא תמיד שומר את מיטבו לדיוני בית המשפט, ומהציבור הוא מונע את המידע, תוך שהוא מסתפק באמירות כלליות על הכפשות ושקרים כנגדו. יש משהו מרגיז בתדמית הנעלב שלא מעוניין להתייחס באופן ענייני לנושאים, וקל להפוך את מעשה הגשת התביעה למאוס גם בציבור. יש מקום לדרוש ממנו באופן פומבי תשובות ברורות לשאלות ברורות. השתמטותו מתשובות תפגע בו בהסברה, וגם בית המשפט לא יתפעל מכך שהאדם שכה חרד לשמו הטוב - לא עשה מאומה, בזמן אמת, בכדי להגן על שם טוב זה. בסופו של דבר, מי שמקפיד על פרסום אמת בדוקה, גם אם לעיתים בלשון חריפה ואפילו פוגעת - יכול לישון בשקט ולהיות רגוע לחלוטין. אני, למשל, שנתבעתי פעמים רבות ע"י פוליטיקאים, מעולם לא נדרשתי לתשלום, ולו של שקל אחד, כפיצוי. הרי כתיבת האמת, ובדיקה משפטית קפדנית לפני הפרסום – היא ההגנה הטובה ביותר, וכל תביעות הסרק שהוגשו כנגדי במטרה להפחיד ולהשתיק – נידחו ע"י בית המשפט.   ו

לכן, אל תגיש תביעות לפני הבחירות, הנח למשפטנים והייה ממוקד במטרה האמיתית. אם תהיה מועמד מוביל - גם תהיה חשוף לפרסומים שליליים וזהו חלק מהמשחק. אל תמהר להיעלב או להתרתח – הרי אתה איש ציבור החשוף לביקורת, ועל דברי יריביך הקפד להגיב באופן חד וברור – אך במישור ההסברתי בלבד. אל תהיה אחד מאותם "קדושים מעונים" שבעיניהם כל ביקורת זורעת חול בעיני הציבור, ומשפילה אותם. ובעיני מי? נכון – בעיני הבריות!    ו