בתמונות הם נראים כמו צמד-חמד, החברים הכי טובים לנצח. שוכבים להם בהטיה אלכסונית כמו שתי כנפיים של יונת שלום אחת. אבל אם נסתכל טיפה יותר לעומק, נגלה שהפתק הצהוב והפתק הלבן - עוינים זה לזה, ולכל אחד מהם מטרה משלו. הפתק הלבן מקדם את הרשימה למועצה וחשוב מכך - את התגמול הכספי שנקבל לאחר הבחירות, ואילו הפתק הצהוב - הוא בכלל חושב על הבחירה האישית לראשות העיר. האם זה בהכרח הולך ביחד?       ו

ואותה שאלה בניסוח שונה: קורה לא פעם שמועמד מחליט, לעיתים בלחץ שנכפה עליו, לקדם את פרסום הרשימה שלו למועצה. כולם נוצצים, יפים, מחייכים, לכולם יש שם, לכולם יש שורת שיניים, ועם קצת עזרה מהגרפיקאי כולם נראים פתאום מועמדים לסנאט האמריקאי, גם אם בפועל הם בעשירייה השניה של רשימה חדשה בטובה זנגריה. אנשי הרשימה תמיד רוצים להופיע על שלטים ועל שמשוניות, ותמיד בטוחים לגמרי שאיכות הרשימה מטילה אור נגוהות על המועמד עצמו, הרי "רשימה חזקה מעידה על מועמד חזק". אך האם זה נכון?      ו

כדי לחקור את השאלה, צריך לרדת לנפשו של הבוחר, המוצא מולו רשימה חזקה ואיכותית. איך רשימה כזאת תשפיע על החלטת הבחירה שלו? לפי התאוריות שלנו הוא היה אמור לחשוב: "רשימה כל-כך איכותית, בוודאי מצביעה על מועמד איכותי, ולכן אצביע בשני הפתקים עבור הרשימה ועבור המועמד המוביל אותה". אלא שזה - אגדה, ולא רק שפופולאריות של תנועה לא מביאה פתקים צהובים, אלא שבמקרים מסויימים היא עלולה אפילו לפגום במאמצי הריצה לראשות. כי תמיד קיימת גם דרך המחשבה הזאת: "רשימה כל כך איכותית, ולכן אבחר בה למועצה, אבל כדי לא ליצור כפילות בהצבעה, אמצא לי מועמד אחר לבחור בו לראשות". שתי מסקנות לאותו מיצג, אבל איזו מהן נפוצה יותר?      ו

מפתיע או לא, אך בדרך כלל וכשהדבר מתאפשר, אנשים מעדיפים לחלק את שני הפתקים שבידם בין מועמד - לרשימה אחרת, והם לא נוטים לבחור במועמד לראשות ובו בזמן גם ברשימתו. הדבר נכון בעיקר בישובים קטנים שבהם כולם מכירים את כולם, ובעיקר בבחירות עם עודף מועמדים המחזרים על הפתחים. ההכרות האישית עושה את שלה, ובוחרים רבים מעדיפים לצאת בסדר עם כמה שיותר מנבחרי הציבור, והם עושים זאת גם בכך שמפצלים את הקול שלהם בין פתק לבן של רשימה אחת לבין פתק צהוב של מועמד אחר. כך, הם חושבים, אצא בסדר עם כולם. ההצבעה עבור מועמד ורשימתו ביחד - נתפסת על ידי רבים כהצבעה פעמיים לאותו דבר. זאת ועוד: רשימה של מועמד צריכה לפנות לכלל הציבור, ולא לוותר על אף מגזר, בעוד רשימה למועצה יכולה להיות ממוקדת יותר באוכלוסיה, מטרה, או אידיאולוגיה, ולכן להתאים יותר כהצבעה משלימה.   ו

כתוצאה מכך, נצפית פעם אחר פעם התופעה הבאה: לרשימות שלא מריצות מועמד לראשות - קל להצליח בתקציבים קטנים ומאמץ קטן יותר. הפסיכולוגיה שלהן היא אחרת, ובמקום לחשוב באחוזים כמו מועמד לראשות, הן חושבות במספרים מוחלטים של תומכים. כך, מבלי לנהל קרבות קשים על כל קול, הן מצליחות לחטוף קולות רבים אפילו מתוך פעיליהם וחסידיהם הגדולים של המועמדים לראשות. וכתמונת מראה מתקיימת גם התופעה המקבילה: ברשימה שכן מריצה מועמד, מלאכת השכנוע לפתק הלבן היא מורכבת יותר, וברוב המקרים הריצה לראשות תעלה לרשימה במנדט או שניים למועצה.       ו

ומכאן אנו מגיעים לאבסורד שבו פתחנו: לא פעם קורא שמועמד לראשות שמצליח לשכנע את הציבור שרשימתו היא הטובה מכולן, ירוויח כמה פתקים לבנים, אך עלול להפסיד את אותו מספר של פתקים צהובים, שהרי הבוחר הטיפוסי מביע את אהבתו בפתק אחד, ואם ניתן לבטא אהבה כפולה - הוא יעדיף לעשות זאת מול שני גורמים שונים. ברוב המקרים, אם מועמד יישאל מה הוא מעדיף - הצבעה לו או לרשימה, הוא יבחר בפתק הצהוב, וגם במיפוי התומכים בספר הבוחרים נתחשב אך ורק בפתק הצהוב. אך לא רק כתגובה פאסיבית, אלא גם בפעולות האקטיביות שלנו, אנחנו נדרשים למנן את הפופולאריות של הרשימה, שלא תבוא חלילה על חשבון הפופולאריות של המועמד.     ו

לכן במקרים מסויימים, ובמצבים בהם הקניבליזם בין הפתקים עלול להיות גורם שמסכן את ניצחוננו, נכון להחליט מראש שמטרת הניצחון לראשות קודמת לרצון להכניס עוד מנדט למועצה, ומשמעות הדבר היא הגבלה של פרסום חברי הרשימה, והתמדה בפרסום המועמד ככוכב ראשי, שהצורך בהצלחתו מעפיל על התנועה. את הפתקים הלבנים נחפש אז כמטרה משנית, בעיקר בתוך הגרעין הקשה ממש, ובתוך הגורמים החברים ברשימה. הצגת הרשימה תשמש אותנו יותר כדי להפגין כוח וללמד על סיכויי הצלחה של המועמד כאופציה ריאלית לניצחון, אך זו מטרתה היחידה, ואם נצליח יתר על המידה במשימה זו, אנחנו עלולים לספור פחות קולות דווקא איפה שאנחנו הכי צריכים אותם יותר.       ו