לא פעם ראיתי מועמד הסבור שעצם מועמדותו כבר הופכת אותו למנהיג. "אם אני חנוט בעניבה, תמונתי מתנוססת ברחובות, ואנשים מזהים אותי בשמי, הרי שאני כבר אישיות נכבדה", חשב לעצמו. אדם כזה, וגם אחד המתבסס על אישיותו, כשרונו או הרקורד המרשים שלו, יגלה בדרך הקשה שבמציאות כל אלה עדיין לא מקנים הצלחה בבחירות או תמיכה ציבורית. נכון, צדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים, אבל אם אתה לא צדיק, לפניך עבודה קשה ורבה שרק עליך מוטל לבצעה, ולמרות כוחה הרב של העבודה התקשורתית, המעמד והכוח מושגים לאט לאט, בעבודת שטח קשה. בקרוב תגלה שהציבור לא נמס בראותו עניבה, ויכולתך המוכחת להפיק חיוך מעידה בסך הכל שאתה בן מעל שלושה חודשים. ו

למעט בחירות הנערכות בקרב מאות אלפי בוחרים, מועמד לא יכול להרשות לעצמו לצפות שהציבור יתמוך בו אך ורק בגלל איכויותיו או מסרים שהוא מעביר דרך אמצעי התקשורת. בדרך כלל, לא מנצחים בהתכתבות, ובמיוחד בעולם של היום, כשהתמימות כבר נעלמה, כשהיחס הבסיסי אל הפוליטיקאים והצהרותיהם המפוקפקות הוא יחס של חוסר אמון, וגם התקשורת פועלת כעסק כלכלי והיא כבר לא אובייקטיבית כשהייתה. בעולם כזה עליך להילחם על כל קול באופן אישי. היום, כשהבוחר מודע לכוחו, קשה יותר לרכוש את נאמנותו רק באמצעות שיגור מסרים מרחוק, ובמציאות הזאת, אדם הרוצה לנצח את יריביו צריך לדעת שהדבר ידרוש עבודה קשה, ויתור על פיתויים הקורצים לאגו, וביצוע משימות קשות וחשובות, ובעיקר הליכה, מאדם לאדם, מדלת לדלת, מלחיצת יד ללחיצת יד, מארוע לארוע. ו

למגע האישי יש משקל חשוב בהחלטתו של הבוחר, ולמועמד המקפיד לפגוש, להיראות, ולהכיר אנשים, שלא לומר לחבק ולנשק – יש יתרון ניכר על-פי המועמד העצלן המעדיף לבלות את זמנו בישיבות מטה במשרד הממוזג. על כן גם פוליטיקאים משופשפים בקנה מידה ארצי יודעים שהמסע הפוליטי הוא מסע רגלי פשוטו כמשמעו. למועמד שמצטיין בהרעפת חיבה על הזולת, לרבות נשיקות עם כל עובר אורח ברחוב - מקדמה חשובה במירוץ, וכמה שזה מדאיג, למגע אישי זה, ולמחוות אישיות עממיות, יש משקל רב במסעו של פוליטיקאי, במקרים מסויימים לא פחות מיכולות ההנהגה האמיתיות שלו. היכולת ליצור קשרים אישיים עם דמויות מפתח, עם מובילי דעה, עם פעילים פוטנציאלים, וגם עם הבוחר הפשוט - היא תנאי הכרחי לתרגום זמן - לכוח פוליטי מוצק ויציב שניתן לסמוך עליו. ו

את הבחירות לוקחים בהליכה, בהרבה הרבה הרבה הליכה, אני נוהג להזכיר מידי פעם לפעילים שמספרים על העבודה הקשה שעשו, ולמועמדיי, שמשילים מעצמם בזמן הבחירות קילוגרמים ממשקלם. הקולות לא נמצאים בישיבות מטה, גם לא בכנסי פעילים, לא בשיירת מכוניות וגם לא בהתחככויות פוליטיות. הקולות נמצאים בגנים הציבוריים, ובחדרי המדרגות, ובמרכזי הקניות, ובעיקר – בבתים. ההגעה אל הקולות האלה היא עבודת השטח הקשה שבלעדיה אי אפשר, ומועמד שאינו מבין את הצורך החיוני בהרבה הליכה – לא יוכל למצות את המירב מהקמפיין. ו

שני סוגי מועמדים יש: יש את אלו שבאים ליהנות מאגו-טריפ של תמונותיהם ברחובות ושל לחיצות יד בכנסים, שהחיידק הטורף של הפוליטיקה דבק גם בהם, ושהולכים לכייף בקרנבל הבחירות, מבלי לקלקל את ההנאה בעבודה קשה. אך יש גם מועמדים מהסוג השני: כאלה שבאים לנצח. אלה שמוכנים לעבוד קשה, שעושים את מה שצריך ולא את מה שמתחשק, שעוסקים בעבודה אמיתית ולא בעבודה כאילו. הם בסופו של דבר לוקחים את הבחירות בהליכה. בהרבה הרבה הליכה. ו