זוכרים? "החלטתי שאני נשאר בליכוד וזהו. הליכוד הוא ביתי, ובית לא עוזבים", כך, באופן חד וברור, כתב שאול מופז לחברי הליכוד, בבקשתו מהם לתמוך במועמדותו לראשות התנועה. בדיוק שבוע לאחר מכן, כשגילה שהסקרים חוזים לו תבוסה, נחת מופז במפלגתו החדשה "קדימה", תוך שהוא מסביר: "הליכוד פנה לימין הקיצוני, וזו לא דרכי". הזיגזוג המהיר לא נראה למופז בעייתי, והוא אף הצהיר: "איני רואה פה בעיית אמינות". אכן, הפוליטיקאי, הארצי כמו גם זה המקומי, יתייחס למילותיו כאל עניין זמני ולא מחייב, תמיד יידע להסביר את מעשיו, תמיד ימצא תשובה לכל שאלה, וגם תמיד יחשוב בטעות שכולם "קונים" את ההסבר. "בעיית אמינות"? ממש לא אצלו, הרי לשיטתו, הוא סיפק הסבר, לא? ו

דוגמאות דומות יש בשפע אין סופי: פוליטיקאי מסוגל בקלות רבה לעבור ממפלגה אחת לאחרת גם אם תהום אידיאולוגית ביניהן, להתנגד להצעת חוק שהוא עצמו העלה, לטעון טענה שאך לאחרונה הוא גינה בתוקף, לחבור למפלגה שרגע קודם הצהיר שלעולם לא יצטרף אליה, לצאת לחופשה מהפוליטיקה כדי "לבלות יותר עם הילדים", או לחזור אליה בימים טובים יותר "כי המדינה זקוקה לו". בכל המקרים האלה וברבים אחרים, המילים הן עבורו לא יותר מבועות אוויר שמרפדות את דרכו, ובעלי נסיון בתחום כבר אפילו לא מופתעים למראה פוליטיקאי שרק אתמול הזהיר מפני הסכנות הרבות שביריבו המושבע - ופתאום חובר אל השרץ ומכשיר אותו בכל פה, או מועמד שצוחק בפראות לשמע השמועה שהוא פורש - ולמחרת פורש "מסיבות אישיות". כל אלה בונים על הזכרון הציבורי הקצר, ועל הסבריהם הרופפים, כדי להציל לפחות את אמינותם. ו

אלא שבניגוד למחשבה המקובלת, אמינות של פוליטיקאי היא לא דווקא תכונת אופי, אלא מיומנות מקצועית. מועמד שמתנהל היטב ובאופן מחושב - לא נזקק להסברים וזיגזוגים, ורק מי שכושל במשימתו, שוגה בהערכת המצב שלו, טועה בהתבטאויותיו ובמהלכיו הפוליטיים - נדרש לעמוד במצבים של חוסר אמינות. אז, לפתע, מילותיו שוות כקליפת השום, המצפון שלו נקי כי מעולם לא נעשה בו שימוש, ובמהרה הוא הופך לאותו מועמד שחושב שכולם טפשים. ו

כשאתה חושב שכולם טפשים - הכל אפשרי. "קידום החינוך הוא חלק חשוב בתכניתי לקידום העיר שהוכנה עם צוות מומחים". כך הוא מצהיר, וחושב שבכך העביר מסר של איכות ורצינות, כחלק ממסעו "להחזרת התקווה". אך גם התמימים שבבוחרים יודעים שאין תכנית, אין מומחים, וקידום החינוך הוא רק סיסמא שמטרתה לקדם את עצמו. "בואו נשים את האגו בצד ונלך ביחד", הוא יגיד, אך בו בזמן הקים מפלגה משלו שרק הגבירה את הפיצול, או לחילופין הבין שבקונסטלציה של הליכה לחוד - אין לו סיכוי להצליח. האם באמת דיבוריו על "אחדות" נשמעים ממלכתיים? או שהם סיסמא ריקנית שכולם-כולם, חוץ ממנו, מבינים שמאחוריה אין ולא כלום? "מה שבאמת חשוב לי מהכתבה זה שיראו שהבחירות בעיר שלנו תוססות ומלאות עניין", כתב מועמד צעיר לאחר כתבה טלויזיונית שעקבה אחריו, הציגה אותו כבובה בידי מישהו אחר, ולמעשה קברה סופית את מעט סיכוייו לעבור את רף האחוז הדו-ספרתי. כן, זה מה שבאמת חשוב לו, התסיסה. וכולם "מאמינים"... "אם הייתי יודע שהתמונה שלי תעשה כזה רעש, הייתי פותח בה את הקמפיין", הכריז בפייסבוק אותו מועמד ממש, לאחר פרסום תמונה שבה נעשתה טעות פוטושופ שגרמה לתמונתו לצאת חסרת הגיון. הנה, הוא מומחה לכיבוי שריפות, ועכשיו הכל בסדר. ו

בסדר? טוב, לא בדיוק. המועמד שחושב שכולם טפשים, טועה מאוד, ולא מן הנמנע שיש פה רק טיפש אחד. הבוחרים ברובם הם חכמים, חשדנים, מנוסים, וחדי אבחנה, קשה מאוד לעבוד עליהם ולמכור להם לוקשים. הפרשנים, בעלי העניין, הטוקבקים והתגובות כבר יבהירו את המובן מאליו: את ההתחכמויות האלה, את התיקונים וההסברים הרופסים בדיעבד, את הנסיונות להציג מחדל כהברקה, את ההתמקדות המכוונת בטפל במקום בעיקר, את כל מה שבא אחרי "צר לי אם הובנתי לא נכון" - מקבל הציבור בספקנות רבה, כבדיחה ששמה חותם נצחי על חוסר אמינותו של המסביר, וכזרקור של אור מגוחך המאיר את דמותו. בניגוד למה שהוא סבור, הבוחרים לא קוראים את הסבריו ואומרים בליבם: "אההה, עכשיו הבנו שהוא לא ניסה למכור את העיר לערבים, אלא בסך הכל עורך פגישות נימוס סודיות עם בני מגזרים שונים, מדבר עם כולם, כמתבקש ממנהיג עתידי שכמותו". ו

המועמד שחושב שכולם טפשים, הוא אחד שנוטה להרבות בביצוע טעויות, ולפתור אותן בקלילות בהבל פיו. אלא שמועמד טוב יודע שמהטעויות כדאי להימנע מבעוד מועד, באמצעות מקצועיות, קפדנות, ומחשבה מסודרת על כל פעולה. ואם כבר עשית טעות, או דעתך השתנתה בדבר מסויים, וזה קורה גם אצל מועמדים טובים, רצוי לתת לבוחרים קצת קרדיט: אם כבר "יצאת פיתה", מזער את הנזק, ואל תנסה לגנוב דעת. "גם האמת היא אופציה", נהוג לומר, ואני אוסיף: אפילו אצל פוליטיקאי. ו