בדרך כלל האוייב הגדול והמסוכן של הפוליטיקאי נמצא כשני סנטימטר תחת אפו, אך מאז פרוץ הפייסבוק גם קצות האצבעות הפכו לאיבר מסוכן שממנו תיפתח הרעה. הכלי הפייסבוקי מאפשר הזרמה מיידית וחסרת בקרה של מסרים, ולצד התועלת העולה מכך, גם ישנו סיכון לא קטן. הפרסום בפייסבוק של איש ציבור, מקבל חשיפה רבה, שביחד עם חשיפות אחרות - מקבע לו תדמית, וחושף כלפי חוץ את האדם שהוא. אך מה שחמוד לילדה בכתה ד', לא תמיד מתאים לפוליטיקאי: כמעט תמיד, עדיף לו לאיש הציבור, שיימנע משקיפות שכזו, ויסגל גם להתנהלותו בפייסבוק, את אותה עבודה מלוטשת ומקצועית, את אותו שיקול דעת ומנגנוני בקרה, שמשמרים את תדמיתו במקום הרצוי. התנסחויות כלאחר יד, התבטאויות עממיות מידי, שגיאות כתיב, פוסטים מטופשים או הערות אוויליות - אלה דברים שאני רואה כל יום ויום בפייסבוק, מצד פוליטיקאים מקומיים, שלא מודעים לכך שבפעולות אגביות אלה הם מעצבים את דימויים הציבורי, ויותר מכך, תמיד יש סיכוי שמישהו כמוני למשל, יושב אי שם ועושה צילום מסך כדי לשמור לשעת הצורך.   ו

לכן, כלל שתמיד טוב עבור איש ציבור, הוא להימנע מלפרסם בפייסבוק, מבלי שפרסום זה עבר שיקול דעת, את עיניו האובייקטיביות של יועץ או של אדם קרוב אחר, ואת אותה התייחסות רצינית שהיה מקבל למשל פלאייר שמופץ מטעמו. שרים ופוליטיקאים מהדרג הגבוה, יבטיחו תמיד כי כלי זה יופעל מטעמם באופן מבוקר, מקצועי, תוך מחשבה מראש על כל פרסום ועל כל מילה. אך אנשי ציבור מדרג נמוך נוטים להתייחס בקלות ראש לפרסומיהם בפייסבוק, מבלי להבין את הכלי ומשמעויותיו.  ו

דוגמאות לפרסומים שמהם כדאי לפוליטיקאי להימנע מובאות כאן, אך הקושי האמיתי הוא לא בידיעה מה לא לעשות, אלא ביכולת להתגבר על החשק העז לעשות זאת. ברוב המקרים פוליטיקאי לא היה מוותר על פרסום מיותר אפילו אם היה יודע בודאות שפרסום זה יזיק לו. הרצון להשוויץ, להרשים, לבלוט, "למרכז את עצמו", לקבל לייקים, ולזכות בתשומת לב, רצוי חיובית אבל לא חובה - הוא חלק בלתי נפרד מאישיותם של רוב הפונים לתחום, וחלק זה באישיות מתגבר על כל שיקול אחר, והוא נעזר בתירוצים שונים ומשונים להסביר למה צעדים רעים הם בעצם טובים. אין דרך לעצור פוליטיקאי עם רעיון לפוסט, ויש רק לקוות שהפוסט הזה יהיה ענייני ובוגר, ולא יעבור, למשל, על אחד מהכללים האלה:   ו

א. אל תפרסם בפייסבוק הציבורי הפתוח לכל, את ילדיך הקטינים. למה: תן לגדול בשקט, אל תשתמש בפעוטות או ילדים לצרכים פוליטיים, כבד את הפרטיות שלהם. נכון, ילדים זה חמוד, ושלך אפילו יותר, והפוסטים האלה מקבלים המון לייקים והזדהות מקיר לקיר. אבל כשמחר תתחנן "עזבו את הילדים שלי בצד", כשמחר יציקו להם בבית הספר או יתנכלו להם על רקע פוליטי, או יפרסמו בעיתון על מעלליהם באופן שמביך אותך ואותם - זה כבר לא יעזור לך, כי אתה זה שהפך אותם לדמויות ציבוריות. עכשיו, כשהם או אתה תתבעו את האנונימיות ואת הפרטיות שלהם, זה כבר מאוחר מידי, ומי שאשם זה לא יריביך, גם לא העיתונות המקומית. רק אתה.   ו

 ב. אל תפרסם נוף של נופש שבתחתיתו מבצבצות כפות רגליך, אל תציג את צלחת האוכל שלך רגע לפני שאתה תוקף אותה, אל תעלה תמונות סלפי ממופע בידור שהלכת אליו, ובקיצור - חסוך מקוראיך תמונות של חיי הנהנתנות הטובים שאתה מקיים. למה: מה אתה מצפה? שיקנאו בך? שיגידו "איזה כיף למצליחן הזה"? זה רדוד, זה משדר "שו-אוף" מיותר, זה נמוך מידי בשביל אחד כמוך. אם לא יידעו שהיית על החוף במרמריס - ממש לא ייפגע קידומך הפוליטי, אך יש גם כאלה שאם יגלו שאתה חי בערוץ החיים הטובים ועוד טורח לנפנף בזה מול פניהם, או שאתה שוויצר באופן כללי - עלולים פחות לחבב אותך.   ו

 ג. אם אתה מצלם את עצמך עם מפורסם כלשהוא - יפה. נחמד. גם אם בפועל, התגנבת מאחורי גבו והספקת לצלם לפני שהיתה לו שהות לברוח - גם זה סוג של הצלחה. אבל אל תכתוב "ביידן ביקש להצטלם איתי. יכולתי להגיד לו לא?". למה: זה לעוס, שחוק, ולא הצחיק גם בפעם הראשונה. זה גאוותנות מיותרת, שמסתתרת מאחורי צניעות מלאכותית, התחכמות שלא מתאימה לאדם עם קלאסה. תמיד עדיף להעלות את התמונה עם כיתוב פשוט וצנוע שמכבד גם אותך וגם את הסלב שאיתו הצלחת להצטלם.   ו

 ד. אל תספר על מצווה שעשית בסתר. למה: כי היא בסתר. אדם טוב הוא זה שעושה מעשים טובים, פוליטיקאי הוא זה שכותב עליהם בפייסבוק. במיוחד אל תנסה לקרוא לאנשים להשתתף בהלוויה כדי "לכבד את כבוד המת". פוסט כזה, המדגיש את בדידותו ועלבונו של הנפטר, מול אצילותך ורגישותך - הוא בזיון הרבה יותר גדול מהלוויה דלת משתתפים.   ו

 ה. אל תשתף שעשועונים בנוסח "לאיזה כלי מטבח אתה דומה" או "איזה חלק של העוף אתה הכי מזכיר". למה: כי אתה לא בכתה ג'. זה אולי הכוונה שלך היא להצחיק אבל בעיקר הבכת את עצמך, זה לא מתאים למי שרוצה לסגל לעצמו תדמית רצינית של מנהיג.   ו

 ו. אל תפיץ קלישאות והגיגים וכל מיני חוכמעס, שאחריהם תמיד מוזכר שמם של איינשטיין, אדיסון, אלבר קאמי, סלבדור דאלי, או עוד אנשים מפורסמים ומוכשרים, שלא קשורים בשום סוג של קשר למשפט שהובא. גם אם ממש חשוב לך להפיץ לעולם תובנה פילוסופית עם החותמת המזוייפת של קפקא, עזוב, עזוב. אחרים כבר עושים זאת ללא הפסק.   ו

ז. אל תפרסם פוסטים ריקניים, סטייל "ערב טוב יקנעם עילית", או "שבת שלום סדום ועמורה". גם אם יהיו כאלה שיעשו על זה לייק ואפילו יענו לך בהתלהבות: "ערב טוב גם לך אדוני ראש העיר" "יא מלך", ואפילו "ערב טוב אח יקר", הפרסום הסתמי לא רק שלא מקדם את הנוכחות שלך בפייסבוק, אלא שוחק אותה. אם אנשים יעשו לך יותר מידי לייקים, בשלב מסויים הם יתעייפו ויחדלו מכך. אז שמור את הלייקים לעניינים בעלי משמעות, ולא לאיחולי ערב טוב ושבת שלום.   ו

 ח. אל תכתוב יותר מידי. שניים עד ארבעה פוסטים בשבוע זו כמות סבירה. אין צורך להציף. למה: כי ככל שתכתוב יותר, אנשים ייחסו לזה פחות משקל. צריך למצוא איזון נכון של בולטות, לא פחות מידי וגם לא יותר מידי, לא להיעלם אבל גם לא להימאס.  ו