הבעיה הכי גדולה בקמפיין בחירות היא שיש בו גם יריב. בעוד שקמפיין פרסומי רגיל מתנהל ברוב המקרים בין המפרסם לבין הציבור, בקמפיין פוליטי – גם צד שלישי פועל בשטח, גם הוא יושב וחושב איך להצליח, גם הוא רוקח מזימות, וגם הוא יודע שבמשחק סכום אפס זה, הצלחה שלו עוברת דרך הכישלון שלך. לכן הוא יעשה הכל כדי להיכנס בינך לבין הציבור ולהכשיל את מאמציך.   ו

לפעולות שיעשה היריב ושמטרתן לפגוע ישירות בניהול הקמפיין שלך, נקרא "פרובוקציות". מטרתן לשבש את מהלכיך, להסיט אותך מדרכך ומהתכנון המקורי שלך, ולגרור אותך למקומות שבהם לא היית רוצה להימצא. פרובוקציה יכולה להיות ספין עיתונאי, הזמנה לעימות, הפרעות לחוג בית, קריאה פומבית לפרוש ולחבור אליו, פרסום סקרים בדויים, תלונה במשטרה, הוצאת חומר כאילו מטעמך, יצירת קשר עם תומכיך, תביעה משפטית, הפעלת "בוטים" ברשת שכותבים כנגדך, איומים על פעילים, פלאייר אנונימי נגדך, או כל צעד, לגיטימי או לא, שנועד לפגוע בך, או להסיטך מתכנית העבודה המקורית שלך.   ו

תגובת הבטן הרגשית והמיידית לפרובוקציה היא כמעט תמיד שונה מהתגובה הנכונה והנדרשת. תגובת הבטן היא תמיד להיגרר: להגיב לכל האשמה, לענות לכל עקיצה, להשיב מלחמה שערה בכלים ובבוטות שבהם השתמש היריב. בימים שלפני הבחירות, "הורמוני הבחירות" לא פעם עולים לראש ומחליפים את שיקול הדעת. קורה שהראש מבין, אך הלב מסרב לקבל את העובדה שלעיתים התשובה הטובה ביותר היא דווקא התעלמות.   ו

בדרך כלל התגובה הנכונה לפרובוקציות היא לענות בלקוניות ובביטול, ולהמשיך, ואף ביתר שאת, את התכנון המקורי. לפעמים התגובה התמציתית "קישקוש שלא שווה תגובה", תהיה הנכונה ביותר, ואין צורך להרחיב. קו הסברה נכון, עם מסרים שמצליחים לקלוע, הוא כואב עבור היריב, והפרובוקציות הן הסימן האמין ביותר לכך שקו ההסברה הזה עושה את שלו. לכן צריך להמשיך וללכת בו, להתמיד בלי לסטות, ולעיתים אף להתעלם לחלוטין מנסיונות ההפרעה.   ו

לא כל יריב שמנסה לייצר ספינים או למשוך תשומת לב, ראוי לזכות בתשומת הלב הזאת, והיגררות שלנו לפרובוקציה עלולה לשחק לידיו. לכן התגרות קטנה ולא חשובה, כזו שניתן להכיל תוך נשיכת שפתיים – כדאי לתת לה להיעלם ולהישכח, מבלי להפוך אותה לנושא מרכזי בסדר היום.   ו

אבל... מתי בכל זאת כדאי כן להיגרר ולענות לפרובוקציה? בשני מקרים אלה, כדאי לספק תגובה של ממש:   ו

א. המקרה הראשון הוא כאשר אנו מעריכים שההתקפה כנגדנו יצרה לנו הזדמנות פז, ושגם לנו לא יזיק להנחית מכת נגד על המועמד הספציפי שתקף אותנו. אז צריך רק לוודא שיש לנו את החומרים הנדרשים, את הזמן הנחוץ, ואת היכולת לעשות זאת, ולענות באופן חזק ונחרץ, כך שיהיה ברור שמהתשובה החריפה שלנו הוא כבר לא יקום בקלות. במצב זה, תקל עלינו מול דעת הקהל הציבורית, העובדה שאנחנו בעצם המותקפים ולא אלה שיזמו את המעבר לטונים חריפים, ושהצד השני הוא זה שבעצם גרר אותנו בעל כורחנו לתוקפנות.   ו

במקרה כזה, התגובה חייבת להיות התקפית, ובכל העוצמה. לא עם חצי קלאץ' ולא בהיסוס וברמיזה, אלא תוך שליפת הציפורניים, שמלמדת שמישהו חצה פה קו אדום, וזה לא אנחנו. לא להתגונן ולא להסביר, ורק לתקוף את הצד השני בעוצמה שעולה על זו שהוא הפעיל בפרובוקציה המקורית כנגדנו.   ו

ב. המקרה השני המצריך תגובה הוא כאשר קיימת סכנת אמת שהפרובוקציה היא לא פעולה בודדת, אלא תחילתו של קמפיין נגיטיבי ממושך, שיכול להביא אותנו עד לסכנת הפסד בבחירות. אך גם אז – אסור להפוך את עילת הפרובוקציה לנושא עיקרי, או לכותרת ראשית, אלא להשאירו נושא שולי שחשיבותו היא משנית, ורק דורש הסבר לקוני לציבור. בנוסף, לא לשכוח לתקוף בחמת זעם, להשיב מכת מחץ שתהיה לא פחותה מזו שהונחתה עלינו, ולנסות לסיים את המערכה, ב"תיקו" במקרה הגרוע ביותר. עוד על תגובה לקמפיין נגטיבי כנגדך.    ו

תמיד כדאי יותר להתכסח עם היריבים הגדולים מאשר עם יריבים משניים. לכן גם חשוב מאיזה כיוון הגיעה הפרובוקציה, אם היא מצד מועמד חזק שחושש ממך, או מצד מועמד חלש שמנסה להיכנס למשחק על הגב שלך. אך בשני המקרים, הפרובוקציות הקטנות, כשהן לא מתהוות לקמפיין נגטיבי שלם - עלולות להסיט אותך מהדרך ומהמסרים שבחרת לעצמך. אזור לתת לזה לקרות. המשך לדבר על הנושא שמשרת את מטרותיך, גם תוך התעלמות או כמעט התעלמות מהנושא שמשרת את יריבך. אם הנושא שלך יהיה חזק יותר ופופוליסטי יותר – אין כל סיבה לדאוג, ואין כל סיבה להתרגש מפרובוקציות. ואם לא – הגב בכעס, והתחל לחפש את הספין הבא.   ו