בשני דברים ישועתו של המועמד הפוליטי לא תבוא ממקור חיצוני: בקבלת ההחלטה לרוץ, ובגיוס המשאבים הנדרשים לכך. שתי סוגיות אלה מוטלות על כתפי המועמד בלבד, ולמרות ששתיהן נולדות וחיות במקביל, אתייחס תחילה לראשונה מביניהן.  ו

לא תמיד ההחלטה להפוך לפוליטיקאי היא קלה, ובכף ה"אל תיכנס לזה" שעל המאזניים, נמצא לא מעט סיבות טובות ומשכנעות, שרוב המועמדים שומעים אותן בהיגוי ברור ביותר מפי בן/בת הזוג: המחיר הכלכלי, הזמן הרב שיושקע, הפרטיות שתאבד, חיי המשפחה שיושפעו, החשש משינויים באורחות החיים, ובאופן כללי - חוסר האטרקטיביות במצב שאליו אתה שואף, שבו גם תשחית את מלוא כוחך וזמנך בשם פעילות ציבורית, וגם תזכה לקיטונות של ביקורת מצד אנשים שאפילו אינך מכיר, אך חשים שאתה עובד אצלם. "נבחר ציבור?", מה כל כך טוב להיות כזה? הרי אם נפרוט את "הציבור" לפרוטות, נגלה שמדובר באוסף של פרזיטים שמעדיפים לראות תכנית בישול או קריוקי בטלויזיה, בזמן שאתה יוצא להילחם את המלחמות שלהם.  ו

אך מה בכף המאזניים הנגדית, זו שמזמינה אנשים להצטרף לפוליטיקה?  ו

כל מי שחונך לאזרחות טובה ולמעורבות בסביבה, יודע שבפוליטיקה נמצאים המשאבים והסמכויות לשנות את המציאות. אך למרות זאת, אסור להתבלבל: העוסק בפוליטיקה אינו נמצא שם כהקרבה למען הכלל, אלא רק למען עצמו, ולמען צורך פנימי שהעיסוק הפוליטי, גם אם נעשה בהתנדבות - נותן לו מענה. המרכזיות החברתית, המעמד, הפרסום, הכוח, הכבוד, ההכרה מהסביבה, רגעי ההתרגשות והסיפוק, והרצון להשאיר עקבות גדולים יותר בעולם הזה - כל אלה מובילים אנשים רבים לעיסוק הפוליטי, מתוך החלטה רגשית שמנוגדת לכל הגיון בריא. אך אשרי "החיידק הפוליטי" שבזכותו יותר ויותר אנשים להוטים להיות מעורבים בענייני הכלל, גם אם מטעמים אישיים.  ו

עבור אחדים, הפוליטיקה היא דרך חיים שאימצו לעצמם באופן טבעי ואפילו לא מודע, הרבה לפני שסימנו לעצמם את הנתיב הפוליטי כמרכז חייהם. לעומתם אחרים, פלירטטו לאורך חייהם עם פעילות ציבורית והשקיפו על התחום מבחוץ תוך זהירות שלא להיגרר אליו יותר מידי. במיוחד עבור האחרונים, הזינוק אל קידמת הבמה, זהו צעד הדורש אומץ ונחישות, ואז, בצדק, עלול המועמד הפוטנציאלי להיקלע לתקופת התלבטויות, חישובים, איסוף דעות, והתחבטויות נפש, שהסיכוי שיוציאו אותו מהמסלול המעוגל והאין סופי סביב השאלה האם לרוץ, שווה לסיכוי שיסבכו אותו עוד יותר בנבכי הדילמה.  ו

כשהרצון להסתכן ולנסות נתקל בזהירות ובחשש מפזיזות – עלול המתלבט לנקוט בשתי דרכים מוטעות, שמחירן יקר. הראשונה: התלבטות אין סופית, עם עצמו ועם הסביבה, האם לרוץ? האם לא? ואם כן – איך? ואם לא – מתי כן? התלבטות זו עולה בזמן יקר, ומתישה את כולם. לעיתים ההתלבטות לא נפתרת לעולם ותאריך הבחירות חולף, ולעיתים היא מסתיימת בדקה ה-90 ואז הקמפיין קצר, הזמן לחוץ, והמשימה קשה בהרבה.   ו

השניה: יציאה מהוססת לדרך, ללא תכנית עבודה לטווח ארוך, ללא יומרות, ללא השקעה כספית, ללא ביטחון בלתי מסוייג ונחישות שופעת. מועמדת מסויימת כינתה את יציאתה החלקית לדרך "מיני קמפיין" שמקדים את הקמפיין האמיתי אם יגיע, סוג של חצי ריצה, מעין "טבילת כף רגל" מהוססת בבריכה הקרה. זה הפך אותה ל"מיני מועמדת" שנכנסת לבריכה לאט ובזהירות, אצבע אחר אצבע, ומי שפועל כך - יקנא כעבור דקה בזה שבקפיצת ראש אחת כבר יצר לעצמו מקדמה משמעותית, ושיודע בדיוק לאן פניו מועדות. אדם היוצא לדרכו בהיסוס, ללא תכנון לטווח ארוך, וצעדיו הראשונים נראים כהפרחת בלון ניסוי - עובר על כללים חשובים הקשורים בהכרזת המועמדות וביציאה לדרך, שיקשו עליו בתחילת הדרך, ואף יותר בהמשכה.  ו

למרות הסכנה שבגלישה לתקופת התלבטות ארוכה, ולמרות פעמים רבות שבהן נתקלתי במתלבטים ששילמו מחיר יקר בגין הססנותם, אי אפשר להקל ראש בשלב בו שוקל המועמד הפוטנציאלי את צעדיו, ואת עתידו. חיבוטי נפש אלה – עדיף שייעשו לפני תחילת הקמפיין ולא במהלכו, ועדיף שייעשו מהר והיטב, כדי להפחית את הסיכוי לעוד מקרה טראגי של אדם שנשאר ביום שלאחר הבחירות עם חובות בסדר גודל של מדינת עולם שלישי, מטה שכולו בוקה ומבולקה, מחשב שבור, מדפסת שנעלמה, חבורת ילדים ששולחים לו מסרונים המתעניינים "מה עם הכסף", והמון פלקטים מיותרים מתגלגלים על הריצפה שמהם הוא מביט בחיוך תמים שמזכיר את התקופה שלפני עיקול חשבון הבנק שלו.  ו